ביאור שטיינזלץ על פסחים מ״א

1 אחרוסת קאמר מר או אחרדל קאמר מר האם על חרוסת אמר אדוני הלכה זו או על החרדל אמר אדוני? אמר ליה לו: למאי נפקא מינה מה יוצא מכאן? והלוא נאמרו יחד ולשניהם דין אחד!

2 אמר לו: יש הבדל על פי דברי רב כהנא, שהרי אמר רב כהנא: מחלוקת שנפל לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת — דברי הכל ישרף מיד. והאם גם בענין זה נאמרה הלכה כדברי חכמים?

3 אמר ליה לו: לא שמיע לי שמעתי הלכה זו, כלומר לא סבירא סבור, נראה לי כמותה, ואיני מחלק בהלכה, ולדעתי אף בחרוסת התירו חכמים, והלכה כמותם אף בזה.

4 אמר רב אשי: כוותיה כשיטתו של רב כהנא מסתברא מסתבר, ממה שאמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי, ואין אנו מקבלים את דעתו לעיל פסחים מ,ב שהחומץ אינו מניח לקמח להחמיץ. מאי לאו האם לא הכוונה צמותי לצמת, להפריע לחימוץ הוא שלא צמית מצמת, הא חמועי מחמעא הרי להחמיץ, הוא עצמו מחמיץ, ולכן דבר שיש בו חומץ כחרוסת — יש לחשוש שהוא מחמיץ מיד.

5 ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה; דילמא שמא הוא לא מצמת צמית מצמת, ואף לא חמועי מחמע מחמיץ ואין להוכיח מכאן לעניננו.

6 שנינו במשנה שאין מבשלין את הפסח במשקים. תנו רבנן: להסברת הענין מביאים את הכתוב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" שמות יב, ט, ומדרש הכתוב "במים" — אין לי אלא שאסור לבשלו במים, שאסור לבשלו בתוך שאר משקין מנין?

7 אמרת: קל וחומר הדברים, ומה מים שאין מפיגין טעמן של הדברים המתבשלים בהם — אסורין, שאר משקין שלהם טעם משלהם שמפיגין טעמן של הדברים שמבשלים בהם לא כל שכן!

8 רבי אומר לימוד אחר: "במים" — אין לי אלא מים, שאר משקין מניין שאסורים לבשל בהם את הפסח — תלמוד לומר "ובשל מבשל", מכל מקום כל סוג של בישול אסור.

9 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו צלי קדר כלומר, צלי שצולים בתוך קדירה ואין מוסיפים בו מים, אבל הוא מתבשל בתוך הרוטב שלו עצמו. שלדעת רבי אסור הוא משום בישול, ולדעת חכמים כל עוד אין מוסיפים מין משקה, אינו קרוי בישול.

10 ושואלים: ורבנן וחכמים האי פסוק זה "בשל מבשל", מאי עבדי להו מה עושים הם בו, כיצד הם מבינים אותו? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא צריכים אותו לכמו ששנויה הברייתא: בשלו ואחר כך צלאו, או שצלאו ואחר כך בשלו — חייב משום בישול הפסח ולוקה.

11 ושואלים: בשלמא נניח בשלו ואחר כך צלאו חייב, דהא בשליה שהרי בישלו וחייב על בישולו. אלא צלאו ואחר כך בשלו, הא הרי צלי אש הוא, אמאי מדוע חייב עליו?

12 אמר רב כהנא: הא מני ברייתא זו של מי היא? שיטת ר' יוסי היא שבישול שלאחר צליה מבטל את הצליה. דתניא שהרי שנינו בברייתא: יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי במים או ברקיק מבושל שעדיין לא נימוח, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי בתבשיל, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח. הרי שדעתו: שדבר שנאפה ואחר כך נתבשל איננו קרוי עוד אפוי אלא מבושל.

13 עולא אמר: אפילו תימא תאמר שההלכה במצה מבושלת היא כר' מאיר, אין מקום להשוות, כי שאני הכא שונה כאן בפסח, שאמר קרא המקרא "ובשל מבשל", משמע מכל מקום בכל דרך בישול אסור, מה שאין כן במצה.

14 ב תנו רבנן שנו חכמים: יכול צלאו כל צורכו יהא חייב — תלמוד לומר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים" שמות יב, ט. נא ובשל מבושל אמרתי לך שאסור, ולא שצלאו כל צורכו.

15 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר כאן אמר רב אשי: דשויא חרוכא שעשה אותו חרוך, כלומר, אפילו צלאו יותר מן הצורך אינו עובר עליו.

16 תנו רבנן שנו חכמים: יכול אכל כזית מקרבן הפסח כשהוא חי יהא חייב — תלמוד לומר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל", נא ובשל אמרתי לך בו איסור ולא חי.

17 יכול יהא מותר לאוכלו חי אף מלכתחילה — תלמוד לומר "כי אם צלי אש" שמות יב, ט, שמצות עשה מלכתחילה לאוכלו צלי אש. ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק נא? אמר רב: זוהי דרגת צלי כדאמרי פרסאי כמו שאומרים הפרסים: אברנים צלוי למחצה.

18 ג אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא, אם בישל בשבת — הרי הוא פטור. שבישול שלא על האש, אינו נקרא בישול גמור לענין שבת. ופסח שבשלו בחמי טבריא — חייב עליו משום בישול.

19 ושואלים: מאי שנא במה שונה לענין שבת שלא, שבחמי טבריא אינו קרוי בישול, כי אש או תולדות אש דבר המוחם מן האש בעינן צריכים אנו וליכא ואין כאן, שחמי טבריא אין חומם בא מכוח האש. ואם כן פסח נמי גם כן, לאו לא תולדות אש הוא, ואין לקרוא לבישול זה בישול גמור!

20 אמר רבא: מאי מהו "חייב" דקתני ששנינו פה הכוונה דקא עבר משום "צלי אש" כלומר, שלא קיים את מצות העשה שבתורה שיהא הפסח צלי אש אף שלא עבר על בישול.

21 ואכן רב חייא בריה בנו של רב נתן מתני לה להא היה שונה את ההלכה הזו של רב חסדא בהדיא במישרין, אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת — פטור, ופסח שבשלו בחמי טבריא — חייב, שעבר משום "צלי אש".

22 ד אמר רבא: אכלו נא —

23 לוקה שתים, משום שעבר על "אל תאכלו ממנו נא" שמות יב, ט וגם עבר על האמור "אל תאכלו ממנו וגו' כי אם צלי אש" שמות יב, ט, ואם אכלו מבושל — לוקה שתים, משום שהוא "ובשל מבושל" שמות יב, ט, ומשום "כי אם צלי אש". אם אכלו לאחר שהיה הקרבן נא ואחר כך מבושל — לוקה שלש משום נא, משום מבושל, ומשום "כי אם צלי אש".

24 אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות, כי האיסור של "כי אם צלי אש" כולל סוגי בישול שונים, ואין לוקים על לאו שאינו מיוחד לאיסור אחד.

25 ובביאור דברי אביי אלה נחלקו; איכא דאמרי יש שאומרים: תרתי שתי מלקיות הוא שלא לקי לוקה שאין הלאו של "כי אם צלי אש" מתווסף על האיסור הפרטי של נא או מבושל, אבל חדא מיהת לקי אחת מכל מקום לוקה. שאם עשה את הפסח בדרך שאינו מבושל כדרכו או נא וגם אינו צלי — לוקה עליו, שהרי עבר רק משום "כי אם צלי אש".

26 איכא דאמרי יש שאומרים: חדא נמי לא לקי אחת גם כן אינו לוקה דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה שאין הלאו שלו מיוחד לענין אחד כמו הלאו של חסימה שאת ההלכה שעונש ביטול מצות לא תעשה הוא מלקות, למדים מן הלאו של "לא תחסום שור בדישו" שנסמך בתורה לדין המלקות. וממנו למדים שכל איסור לאו שאיננו מיוחד לענין אחד כאיסור זה של חסימה — אין לוקים עליו, וכיון שהלאו שלא לאכול מן הבשר אלא צלי איננו מיוחד לדין אחד בלבד — אין לוקים עליו כלל. מחלוקת דומה לזו היתה גם בדין אחר.

27 רבא אמר: נזיר שאכל זג קליפה של ענב — לוקה שתים, שנאמר בתורה "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" במדבר ו, ד, ולוקה הן משום אכילת הזג שנתפרש איסורה והן משום שאכל מדבר שנעשה מגפן היין. וכן אם אכל חרצן — לוקה שתים, משום איסור אכילת חרצן שנתפרש איסורו, ומשום אשר יעשה מגפן היין. אכל זג וחרצן — לוקה שלש, משום זג, משום חרצן, ומשום "אשר יעשה מגפן היין".

28 אביי אמר כשיטתו בפסח: אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי יש שאומרים: תרתי שתי מלקיות הוא שלא לקי לוקה, חדא מיהת לקי על אחת מכל מקום לוקה. איכא דאמרי יש שאומרים: חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה אחת גם כן אינו לוקה, שאין הלאו שלו מיוחד לענין אחד כמו הלאו של חסימה.

29 א תנו רבנן שנו חכמים: אכל כזית נא מקרבן פסח מבעוד יום בארבעה עשר בניסן — פטור, אכל כזית נא משחשיכה — חייב. אכל כזית צלי מקרבן פסח מבעוד יום — לא פסל עצמו מבני חבורה שלו. שאף שאין אדם אוכל פסח בשתי חבורות, והאוכל מפסח אחד פסל עצמו מכל קרבן פסח אחר. אבל כיון שהיה זה לפני זמן חובת אכילת הפסח — אינו פוסל. אבל אכל כזית צלי משחשיכה, שכבר חלה חובת אכילת הפסח — פסל עצמו מבני החבורה שנמנה עמה קודם לכן.

30 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: יכול אכל כזית נא מקרבן הפסח מבעוד יום יהא חייב על כך, ודין קל וחומר הוא: ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי כלומר, משחשיכה, שיש מצות עשה לאכול את הפסח — ישנו עם זאת ב"בל תאכל נא". בשעה שאינו בקום אכול צלי, מבעוד יום — אינו דין שישנו ב"בל תאכל נא"?

31 או לא נאמר כך, ונטען: בשעה שאינו בקום אכול צלי — ישנו בבל תאכל נא, אבל משחשיכה בשעה שישנו בקום אכול צלי — אינו בבל תאכל נא, שאין איסור אכילת נא חל אלא לפני הזמן הראוי לאכילת הפסח.

32 ואל תתמה על סברה זו, שהרי הותר מכללו אצל צלי, שכן לפני חשיכה אסור היה לאכול מן הפסח כלל, אפילו צלי, ומשחשכה הותר. ושמא בדיעבד אף באכילת נא אינו עובר?

33 תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש" שמות יב, ט, שאין תלמוד לומר "כי אם צלי אש", שהרי כבר נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש" וגו' שמות יב, ח, ומה תלמוד לומר "כי אם צלי אש"? לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי — ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי — אינו בבל תאכל נא.

34 רבי אומר: אקרא אני "בשל" ודי במקרא זה, מה תלמוד לומר החזרה "מבשל" — שיכול אין לי אלא שבישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו יהא חייב עליו, אבל בשלו מבעוד יום מנין שחייב עליו — תלמוד לומר "בשל מבשל" מכל מקום.

35 ותוהים: והאי והרי זה "בשל מבשל" אפקיה הוציאו רבי עצמו ללמוד ממנו הלכה אחרת לענין איסור צלי קדר בשר המתבשל בקדירה בלא תוספת נוזלים כלשהם, פרט לאלו הנפלטים ממנו, וכן לבישול הפסח בשאר משקין. וכיצד הוא לומד עתה מכאן הלכה שונה לגמרי?

36 ומשיבים: אם כן, אילו בא כתוב זה ללמדנו רק ענין אחד — לימא קרא שיאמר הכתוב או "בשל בשל" או "מבשל מבשל", ותהא זו לשון ריבוי פשוטה, מאי מה לשון כפולה וזרה של "בשל מבשל" — שמעת מינה תרתי לומד אתה מכאן שתים הן לדרך הבישול והן לזמן הבישול.

37 תנו רבנן שנו חכמים: אכל צלי מקרבן הפסח מבעוד יום — חייב, וכזית נא משחשיכה — חייב.

38 קתני שנה צלי דומיא בדומה לנא: מה נא אם אכלו עבר בלאו, אף צלי, אם אכלו מבעוד יום — עבר בלאו.

39 ושואלים: בשלמא נניח לענין נא שחייבים עליו, דכתיב שנאמר במקרא: "אל תאכלו ממנו נא", אלא צלי מנלן מנין לנו שעוברים עליו אם אכלו לפני זמנו?

40 ומשיבים: דכתיב שהרי נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" שמות יב, ח, ומכאן למדים: בלילה — אין כן אוכלים, ביום — לא, הרי שאסור באכילה לפני הלילה.

41 ושואלים: ועדיין האי איסור זה לאו הבא מכלל עשה הוא, שלא נתפרש בתורה בלשון שלילה, ויודעים אנו כי כל לאו הבא מכלל עשה שנובע רק ממשמעות הלשון ממצות עשה — עשה הוא, והעובר עליו נקרא עובר על מצות עשה, ולא על מצות לא תעשה!

42 אמר רב חסדא: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא